טוב… זה לא סוד שאני אוהבת / מתרגשת / ואפילו נסערת מכתבי יד. זה לא רק נוגע למשמעות הפסיכולוגית שעומדת מאחרי ההתנהגות הזו ששמה "כתיבה ביד". זה בעיקר נוגע להתייחסות שלי לכתבים מסוימים, כאל יצירות אמנות של ממש.
ידוע לנו, הגרפולוגים שבינינו, שמה שנקרא "כתב יפה" אצל ההדיוטות, בכלל לא נחשב בעינינו לאחד כזה. למשל, ישנם ציירים שמוכשרים לצייר בצורה מדויקת תמונות יפות אך חסרות ייחוד, ולעומתם יש ציירים שציוריהם אינם "יפים" אלא שיש להם אמירה ייחודית, חדשנית ופורצת דרך. כך גם נחווים בעיני כתב יד.
כתב יד הוא פרי יצירה אישית של הכותב, הוא משמש כעקבות מוחשיים של עשייה אינטימית שלו, גם כזה שנכתב לפני מאות ואלפי שנים. כשאני רואה כתב יד עתיק, אני יכולה לדמיין בעיני רוחי את האדם שכתב את המסמך, כשנגע בנייר, טבל את הקסת שלו בדיו, חשב וכתב… ד"ש חי ומוחשי מאוד מהעבר! איזו התרגשות לפגוש כך את הרמב"ם???
כתב יד של הרמב"ם
אין לך הרגשה שהיית עד להתלבטויות המוסיקליות ולתסכול של בטהובן שכתב את הפרטיטורה הזו?
פרטיטורה בכתב ידו של בטהובן
ואיך נתפסת דמותו של טולסטוי עם הרעפים היורדים בכתב ידו? ומהלך השורות היורדות לעומת שולי הפתיחה המתרחבים קלות, ושולי הסיום ההולכים וצרים מעט? עדות לקונפליקט בין נפילות בהערכתו העצמית ובמצבי הרוח שלו, לבין שאפתנותו והצורך שלו לצאת מעולמו הפנימי החוצה..שלבסוף לא ממש צלח לגמרי?
