בוגד… לא בוגד… בוגד.. לא בוגד..?

מה שפרסומת מוצלחת יכולה לעולל!

יום אחד מגיעה למשרדי אישה, כולה נסערת ונרגשת.
היא עו"ד במקצועה. הסערה, בקול רועד סיפרה לי ש"לקוחה" שלה מצאה בכיסו של בעלה פתק, מרובע, בצבע צהבהב ירקרק, עליו רשום בעט כחולה לב ובתוכו הטקסט: "ניפגש, כרגיל, בקפה"…?? והיא מבקשת ממני להשוות את כתב היד שעל הפתק עם כתב יד אחר, של בחורה צעירה שעובדת עם בעלה של ה"לקוחה" שלה… "הצעירות היום" היא אומרת לי בכעס כבוש "אין להן בושה! מוכנות לפרק משפחות רק כדי להשיג מה שהן רוצות".

לקחתי לידי את הפתק ה"מרשיע", נייר מעט עבה מהרגיל, אני ממששת את הנייר ואת חלקו האחורי לאבחן את לחץ הכתיבה. אין כל סימן ללחץ. הפונטים גם הם נראים מוכרים כפונטים מסחריים המשמשים כחיקוי לכתב יד. "האם פתחו ליד משרדו של הבעל של "הלקוחה" שלך קפה חדש?" שאלתי אותה. והיא אמרה, "כן, איך את יודעת???" "גברתי", אמרתי לה,  איני יודעת לומר אם בעלה של ה"לקוחה" שלך בוגד בה או לא, אבל הפתק הזה הוא פתק מודפס…" והראיתי לה תחת המיקרוסקופ שלי את הגדלת צבעו  של הפתק, שגם שהוא נראה לנו בעל גוון אחד, הוא תמיד מורכב בדפוס אופסט ובמדפסת מכמה צבעים.. והנה מה שראתה ו… נרגעה… עד לפעם הבאה.

דפוס תחת מיקרוסקופ

כמה חשוב שיהיה לבוחן המסמכים הציוד הנכון ! במקרה זה, אמצעי הגדלה מתאימים והכי חשוב הוא הידע, איך מזהים פיזור דיו באמצעי ההדפסה השונים?

שורשי בחירתי לעסוק בגרפולוגיה

            למה דווקא גרפולוגיה?

כמו בכל בחירת מקצוע ותחום עיסוק, כל אחד מגיע אליו מתוך צרכיו הרגשיים, המעשיים והאינטלקטואליים. כאשר כל הצרכים האלה נפגשים, אדם שמח במה שהוא עושה, והסבירות שהוא יהיה בעל מקצוע טוב ומשקיען, היא גבוהה ביותר.

לא פעם נשאלתי, איך "הגעתי" לגרפולוגיה? תחום אזוטרי, עיסוק שנוי במחלוקת, ובה בעת מסקרן רבים וטובים. אני יודעת… יש כאלה שאומרים ש"אני לא הגעתי למקצוע הזה – הוא הגיע אלי". אצלי זה מעט שונה, כי נולדתי לתוכו, ובחרתי לחקור את הגלום בו, עוד מגיל 14, אך התחלתי ללמוד אותו באופן מסודר, בחוג בחיפה, אצל חנה קורן, למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ואת שאר הידע שצברתי במהלך השנים למדתי באופן אוטודידקטי, במהלך שנות חיי הבוגרים.

וכך החלה השתלשלות לידתי לתוך המקצוע…

נולדתי כבת בכורה לאב שהיה גרפיקאי מחונן , שמואל גרונדמן , ולאם שהייתה ציירת ג'ני קלי שגם היא, כמותו, הלכה לעולמה בגיל צעיר להכאיב. אמי הייתה גם חרשת.
כבר כילדה מאוד אהבתי לראות את ההורים שלי בעת עבודתם. אהבתי את ריח צבעי השמן והטרפנטין בסטודיו של אמי היא הייתה מתחילה ברישום קו ועוד קו שפתאום משתרע לכיוון לא ברור, ולאחר כמה דקות, קיבלו הקווים האלה צורה ומשמעות מוכרת.
הייתי מוקסמת מהעובדה שאבא שלי כתב אותיות בקליגרפיה במהירות שאני כותבת את כתב ידי. הוא אף הגדיל לעשות, וכשהיה עליו לצייר אותיות בעברית היה מתחיל לכתוב מסוף השורה עד לתחילתה. המילים היו מסתדרות בראשו הפוך במהירות גם מילים כמו "אנציקלופדיה" ודינוזאורים על שמותיהם המורכבים.. כששאלתי אותו מדוע הוא כותב כך, הוא אמר, שכשכותבים משמאל לימין, גם בעברית, היד אינה מורחת את מה שכתבת כבר… הייתי מאוד גאה בו. מה גאה? הערצתי אותו!! (ועדיין בתחומים מסוימים) ובבית הספר הייתי משתדלת לנדב אותו לכתוב את הפלקטים הכיתתיים, ומה שנראה לי כמלאכה בלתי אפשרית, נעשה על ידו במחי מכחול עם ההצללות… לא פחות מנס ומפלא.

קליגרפיה עברית

                           קליגרפיה עברית בפונט ספרדי

לימים, מצאתי חומר על משפחתו שנספתה בשואה, והוא ששתק אותה, לא שיתף אותי בעובדה שאביו עסק לפרנסתו כצייר שלטים… וגם אחיו הגדול שעלה גם הוא ארצה, אחרי השואה, עסק בגרפיקה ובציור.
כך אני מסבירה לעצמי, בין השאר, את ההתרגשות שאוחזת בי כשאני רואה כתב יד או אותיות למיניהן, "יפות" או לא, כולן "מדברות" אלי. אני מדמה לעצמי כיצד נכתבו, ובונה בראשי כל מיני תרחישים ותפאורות. לימים אף סיפר לי אבי שהמציא אותיות על שם אחי ושמי, ולא היו גאים מאיתנו שעל שמינו קיימים עיצובי אותיות.

פוסטר של אבא 2

שמואל גרונדמן – כרזה לתערוכת היובל לתל אביב

זה באשר לצורתן של האותיות… אך איך הגעתי לרצון לדעת על מה הן מעידות??

כאן הגיעה תרומתה של אמי לתמונה. היא, שכאמור הייתה חרשת, שמעה מה שאחרים לא שמעו. היא הייתה מתייחסת לשפת הגוף של האדם שעמד מולה, "קראה" אותו בחדות עוד לפני שפתח את הפה, ועוד גיבשה עליו דעתה בצורה נחרצת. היא הרבתה לצייר אנשים במסכות. ליצנים, אבל גם "סתם" אנשים. הרבה מאוד מסיכות. כשהייתה נשאלת על ידי עיתונאים ואוהבי עבודותיה מדוע היא מרבה לצייר אנשים במסכות, אמרה שהיא רואה את האחרים כשחקנים, שלעיתים קרובות אומרים "אחד בפה ואחד בלב".

ציור של אמא

ג'ני קלי – אנשים באירוע חברתי

לא די בזה, היה בינינו חילופי תפקידים. לא פעם הייתי נאלצת להיות המתורגמנית שלה משום שדיברה בצורה לא ברורה, וכבת בכורה ולאב שנעדר רבות מהבית, הוטלו עלי תפקידים שנועדו לקחת אחריות ולסייע לה להתנהל בעולם השומע. למרות, שתאמינו לי, היא הייתה מסתדרת מצוין בלעדיי, ועוד יותר מזה, היא הייתה מסוגלת לגרום לעולם להסתדר כרצונה… אבל הייתי מה שאליס מילר מכנה "ילדה מחוננת" שקוראת בין השורות מה שההורים שלה צריכים, ומצייתת מבלי שטרחו לבטא זאת. כלומר, לקרוא את הסימנים ולתת להם משמעויות….

הורד

אליס מילר – הדרמה של הילד המחונן

והרי לכם החיבור הזה, בין צורה למשמעותה האמיתית, מעבר למסכה התכנית שלה. ואני, כמו אמי אומרת, אנשים כותבים דברים שאינם מתכוונים אליהם..לכן, פעמים רבות, יותר מאשר צריך אולי, אני סורקת את הכתב ומגלה את הנסתר, מבלי שאני מתייחסת לתוכן הכתוב.. קוראת בין השורות, בתוך האותיות והתארגנותן על הדף, ומגלה עולמות הנסתרים מן העין.
וכמובן שעל הגזע המשפחתי הזה נוספים ענפים סובלימטיביים של יצר המציצנות שלי, הצורך להיות כמעין "מכשפה חכמה" ולא פחות חשוב, לצאת צודקת…ובצורך האחרון הזה, אני משתדלת להילחם ולתקן את עצמי שעה, שעה, יום יום… ולהישאר פתוחה לאפשרויות חדשות ולהסברים אחרים על החיים, על המציאות (אם קיימת רק אחת כזו) על אנשים ועל המשמעויות על אופיים והיכולות שלהם הגלומים בכתב ידם.

finger letters

מה משותף בין טביעת אצבעות לבין כתב יד?

פתיתי שלג

פתיתי שלג  תחת מיקרוסקופ

אחת העובדות המפליאות שלימדו אותנו, עוד מקטנותנו, שאין שני פתיתי שלג דומים זה לזה, הופכה בשנת 1988! איזו אכזבה! כך חלפה לה תהילת עולם של מיוחדות במינה במלוא תפארתה!

עכשיו, הגיע תורן של טביעות האצבע… פרופסור ג'ניפר מנוחין, מאוניברסיטת קליפורניה טוענת שהקביעה שאין שתי טביעות אצבע זהות, היא חסרת בסיס מדעי מוצק. שכן לא בדקו באופן שיטתי את מידת הסבירות שזהות בין שני אנשים שונים עשויה להתקיים. ולכן המומחים העוסקים בהשוואת טביעות אצבע, חייבים לנהוג ביתר זהירות בקביעתם הגורפת וה"בטוחה לחלוטין" בממצאיהם. שכן, קיימים גורמים שונים המשפיעים על שוני או על מידת דמיון מספקת העשויים להוות עדות מוצקה לזהות עבריין. טביעת אצבעות משתנה בהתאם לתנוחת יד, למידת שלמותה על חפץ עליו נמצאה, והיא אף עשויה להשתנות עם השנים.  לכן המסקנות "קיימת התאמה מוחלטת" או "אי התאמה מוחלטת"  או "זהות" ו"חוסר זהות" ללא הסתייגויות כל שהן, אינן מתקבלות בבתי משפט, בעיקר בבריטניה ובארה"ב, כהוכחה חותכת ובלתי מתפשרת על זהות האדם.

ווככה בשביל הטעימה, אני מוסיפה פה תמונה המעידה על ניתוח טביעת אצבע, למי שלא מכיר את הפרוצדורה…

טביעת אצבעות

 

מתוך הנחה שטביעת אבצע היא ייחודית לכל אחד מאיתנו, הומצאה שיטה שנקראת זיהוי ביומטרי באמצעות טביעות אצבע. וכך, חשבו ממציאי הפטנט הזה, יצליחו למנוע זיופים בשעוני נוכחות במקומות העבודה, וכן תמנע כניסת אנשים, לא מורשים, למקומות רגישים. עם זאת, מצאו זייפנים לעקוף את המערכת הזו באמצעות זיוף טביעת אצבעות. היום, כשעומדים לרשות הזייפנים חומרים מתוחכמים אשר ניתן להטביע עליהם פרטים  באופן מדויק ומדוקדק,  ניתן לזייף בקלות טביעת אצבעות.

לאחרונה, פורסמה ידיעה, אודות רופאה בברזיל, שנהגה להחזיק ברשותה אצבעות סיליקון עליהן הוטבעו טביעות האצבעות של חברייה לעבודה, מבלי שהללו הופיעו כלל…
למעוניינים לקרוא את הידיעה: מצ"ב הלינק:

ואם בארזים נפלה שלהבת, מה נגיד אנחנו, הגרפולוגים, שברור לנו שיש כתבים דומים מאוד לאנשים שונים?? המסקנה המתבקשת, ללא ספק היא, שבבואנו לקבוע שאדם מסוים כתב או חתם על מסמך מסוים ,נוכל לקבוע שקיים דמיון רב בין כתבים או חתימות, אך לא קיימת זהות מוחלטת.  כלומר, הסבירות שאותו אדם כתב מסמך מסוים היא גבוהה, אם כי אין לנו נתונים סטטיסטיים מדויקים כבסיס להשוואה.

בקיצור: על כל העוסקים בגרפולוגיה משפטית ועל המשתמשים בשירותיה, להבין שיש תמיד להיזהר במידת הביטחון במסקנות!

השפעת אלצהיימר ודמנציה על כתב היד

השפעת אלצהיימר ודמנציה על כתב היד

 

כפי שידוע לרוב העוסקים בתחום הגרפולוגיה ככלל, והגרפולוגיה המשפטית בפרט, אנו נתקלים לא אחת בכתבי יד ובחתימות של אנשים אשר לוקים בדמנציה או באלצהיימר. למרות שאיננו עוסקים באבחנות רפואיות, אנו נדרשים לעתים לקבוע האם האדם אשר כתב או חתם על מסמך מסוים היה כשיר מנטלית. ואכן, קיימים סימני כתב אשר משמשים כאיתותי אזהרה לפגיעה המתרחשת בחשיבה ובזכרון.

אף שבתחילת המחלה אין ירידה ביכולת הכתיבה,  נמצא לעיתים קרובות השמטת אותיות, או הכפלת אותיות, קישור בין מילים  (ראה חיצים כחולים בדוגמא).  ככל שמתפתחת המחלה, הכותב אינו זוכר כיצד הוא נהג לחתום, אך הוא יכול לחקות את חתימתו, אם דוגמאת חתימה שלו מונחת לפניו. ככל שמתפתחת המחלה פוחתת מיומנות הכתיבה וזו יכולה להתדדר תוך תקופה קצרה יחסית. במקרים כאלה אף נמצא צורות משונות ולא קריאות, מרווחים לא סדירים המקשים על קריאות, רעידות ושבירות בקו.

אלצהיימר

        התדרדרות כתב יד של חולה אלצהיימר

 

מבחן השעון לאבחון אלצהיימר

מבחן נפוץ לאיבחון אלצהיימר, הוא מבחן השעון: מבקשים מהנבדק לצייר שעון, ולאחר מכן למקם את המחוגים בשעה הנדרשת על ידי הבוחן… מצ"ב דוגמאות של  תוצאות המבחנים של חולי אלצהיימר בשלבים שונים של המחלה.

             אין ספק שניכרת כאן דיסאורנטציה ברורה של תפיסת זמן ומרחבמבחן השעון אלצהיימר

וידוי – דבורה הראל מאוהבת בכתבי יד:-)

טוב… זה לא סוד שאני אוהבת / מתרגשת / ואפילו נסערת מכתבי יד. זה לא רק נוגע למשמעות הפסיכולוגית שעומדת מאחרי ההתנהגות הזו ששמה "כתיבה ביד". זה בעיקר נוגע להתייחסות שלי לכתבים מסוימים, כאל יצירות אמנות של ממש.

ידוע לנו, הגרפולוגים שבינינו, שמה שנקרא "כתב יפה" אצל ההדיוטות, בכלל לא נחשב בעינינו לאחד כזה. למשל, ישנם ציירים שמוכשרים לצייר בצורה מדויקת תמונות יפות אך חסרות ייחוד, ולעומתם יש ציירים שציוריהם אינם "יפים" אלא שיש להם אמירה ייחודית, חדשנית ופורצת דרך. כך גם נחווים בעיני כתב יד.

כתב יד הוא פרי יצירה אישית של הכותב, הוא משמש כעקבות מוחשיים של עשייה אינטימית שלו, גם כזה שנכתב לפני מאות ואלפי שנים. כשאני רואה כתב יד עתיק, אני יכולה לדמיין בעיני רוחי את האדם שכתב את המסמך, כשנגע בנייר, טבל את הקסת שלו בדיו, חשב וכתב… ד"ש חי ומוחשי מאוד מהעבר! איזו התרגשות לפגוש כך את הרמב"ם???

כתב יד של הרמבם

                                         כתב יד של הרמב"ם

אין לך הרגשה שהיית עד להתלבטויות המוסיקליות ולתסכול של בטהובן שכתב את הפרטיטורה הזו?

beethoven

פרטיטורה בכתב ידו של בטהובן

ואיך  נתפסת דמותו של טולסטוי עם הרעפים היורדים בכתב ידו? ומהלך השורות היורדות לעומת שולי הפתיחה המתרחבים קלות, ושולי הסיום ההולכים וצרים מעט? עדות לקונפליקט בין נפילות בהערכתו העצמית ובמצבי הרוח שלו, לבין שאפתנותו והצורך שלו לצאת מעולמו הפנימי החוצה..שלבסוף  לא ממש צלח לגמרי?

Tolstoy, Leo - Postcard - Photograph with handwriting

כתב ידו של לב טולסטוי

איזו זכות נפלה לידינו הגרפולוגים לדעת ולגעת באנשים מעבר למאות שנים!

האם קיים טיפוס "חושב" לעומת "טיפוס מרגיש" בתורת הטיפוסים של יונג?

לא אחת שמעתי תלמידים המשתתפים בקבוצות הסופרויז'ן שלי את המונחים הטיפוס "החושב", או הטיפוס "המרגיש" ו-ב-כ-ן… אשתדל לומר זאת בעדינות..

אין יצורים כאלה!

ואני מסבירה להם בשופי ובנחת שכל הטיפוסים ה"יונגיאניים" חושבים ומרגישים. וארחיק לכת ואומר, שלמעט עולל בבטן אמו ומעט אחר לידתו, כל אדם חושב , וכל עולל בבטן אמו ובהולדתו מרגיש, וכל הרגשות הללו "מאופסנים" באמיגדלה, עוד טרם ממשיגים אותם. עכשיו, כשנושא זה ברור, נפנה אל הטיפוסים היונגיאניים.

אני יודעת שהביטויים היונגיאניים מבלבלים. מה ההבדל בין FEELING לבין EMOTION? לכל הטיפוסים יש רגשות: וכפראפרזה על דברי שיילוק ב"סוחר מונציה" אם נצבוט את טיפוס החשיבה, לא יכאב לו? הוא לא יכעס?? האם מתמטיקאי לא יתרגש וכולו שמחה וצהלה על שמצא פתרון לבעיה שנחשבה לבלתי פתירה עד כה?? בוודאי שכן!

ArchBathNBC                                            ארכימדס "אאוריקה"

ואיך זה קורה שדברים ישאירו את טיפוס הרגש אדיש וקר, והוא ינהג בערלות לב כלפי אנשים?

והשאלה הגדולה מכולן: איך זה ששני הטיפוסים הללו נחשבים בעיני יונג לטיפוסים רציונליים?

ובכן, זה די פשוט: שני הטיפוסים הללו מופעלים על ידי עקרונות. הם לא חייבים לדבוק בעקרונות קבועים לאורך כל שנות חייהם אך הם מבססים את תפיסות עולמם על עקרונות. גם איינשטיין פרץ את עקרונות אחידות וכיווניות הזמן, למרות שהיו עקרונות ברורים בימיו. והמהפכה הצרפתית, שחרטה על דגלה הומניזם, שוויון, וביטול המלוכה ובכך גלגלה מהפכות חברתיות נוספות בעלות עקרונות של שוויון מעמדי בפני החוק. היו אלה עקרונות ברזל שהשפיעו על העולם כולו.

french revolution

המהפכה הצרפתית

בדוגמאות אלה מגולמים ההבדלים בין טיפוס החשיבה לטיפוס הרגש. טיפוס החשיבה נמשך לעקרונות רציונליים, לא אישיים, כגון עקרונות מתמטיים, חוק, פיסיקה, אסטרונומיה ומדעים אחרים. כתב ידו של פרנסיס קריק, אחד מאבות ההוגים את מבנה ה DNA נמנה על טיפוס החשיבה. פרנסיס קריק

crick-letter_1-620x357

כתב היד של פרנסיס קריק מהוגי צורתה של מולקולת ה DNA

כתב אופייני לטיפוס חשיבה, חישה כמסייעת ראשונה ואינטואיציה מסייעת שנייה

לעומתו, טיפוס הרגש דוגל בעקרונות אשר עניינם בחברה, במבנה החברתי, בקהילות, בהשפעת משטרים על חיי קהילה וחברה. אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, עבודה סוציאלית, כלומר, טיפוס הרגש, בין אם הוא מוחצן ובין אם הוא מופנם, הוא טיפוס ח-ב-ר-ת-י

כך, נביא לדוגמא את הנריק איבסן, מחזאי נורבגי פורץ דרך בכך שהתריס נגד המוסכמות החברתיות שרווחו בתקופה הויקטוריאנית.

איבסן תמונה

איבסן

כתב ידו של הנריק איבסן, רגש מופנם עם חישה מסייעת

ומה תפקידן של האינטואיציה והחישה אצל הטיפוסים השונים..? על זה בפוסט הבא…

איך מזייפים צ'ק?

אל דאגה! אני לא מתכוונת לעודד זייפנים לעשות מעשי נבלה בכספם של אחרים. אבל חשוב לדעת!

לרשות בוחן המסמכים עומדים כלים שונים, מתוחכמים יותר או פחות, לגלות מעשי זיוף. גרפולוג משפטי יכול להבחין בין סוגי עטים שונים, באמצעים פשוטים יחסית, ולרשות בוחן מסמכים המתמחה בתארוך דיו, עומדים כלים נוספים המשמשים לבדיקות תכונות כימיות ופיסיקליות של הדיו.

אך מעבר לבצוע הבדיקות, כל בוחן מסמכים ראוי חייב להכיר את שיטות הזיוף השונות כדי לדעת מה לחפש במסמך וכיצד לגלות אם מסמך זויף או לא. במילים אחרות המומחה חייב לדעת כיצד זייפני מסמכים עובדים. כיצד תנאים מסוימים גורמים  למסמך להיראות ישן, למשל. או כיצד ניתן לזייף המחאה שנכתבה בעט כדורי, ומדוע לא ניתן לזייף באותו אופן, המחאה שנכתבה בעט בעל דיו מבוססת מים או כוהל?  כיצד מזייפים חותמות? ועוד כהנה וכהנה מרכיבי מסמך, אשר כל אחד מהם עלול לעבור "טיפול" על ידי מזייף.

אשתף אתכם באחד מהסרטונים אותו שיתפתי עם תלמידי, העוסק בזיוף המחאה באמצעות העט הכדורי, וכיצד ניתן למנוע זיוף זיוף צ'ק על ידי כתיבת המחאות בכלי כתיבה מתאים.

איך מזייפים צ'ק ואיך למנוע זיוף כזה?

איך בכל זאת מגלים את הזיוף??… את הסוד הזה אשמור לבוחני המסמכים ולתלמידיי:-)

תיהנו!

 

 

 

 

 

מי שמע על פילוגרפיה?

 בכל הרצאה שאני נותנת,  בין אם בפני קהל מתעניין ואם  בשעורים בפני תלמידים לגרפולוגיה, נושא משמעותן של חתימות מהווה נקודת עניין מרכזית.  לא פעם שאלתי את עצמי מה יש דווקא בחתימה שכל כך מסקרן את כולם? אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא שהחתימה, בהיותה כמעין  ה"לוגו" של הכותב, נתפסת כטביעת אצבעות אישית וייחודית לכותב.  בעיצוב עצמי של החתימה הדרישות לשמירה על קריאות ועל עיצוב צורות מוכרות בטלות ומבוטלות. כך, הכותב בוחר להטביע את חותמו כרצונו , הוא מרגיש שהיא "יצירה" המייצגת אותו אישית ורשמית, והוא קשור אליה באופן רגשי, בין אם באופן מודע ובין אם לאו. העובדה שהחתימה היא ייחודית ואישית, מניעה אותנו, הסקרנים, ללמוד על משמעותן דווקא.

 מתוקף היותן יצירות אישיות, לא נתפלא, איפה, שהן גורמת , לעתים, לאנשים מבוגרים לנהוג כעדת נערים, לצבוא על דמות חשובה ומפורסמת, לבקש ממנה חתימה ולאחר שקיבלו אותה הם שמחים כאילו קיבלו פיסה מהדמות הנערצת עליהם!. יתרה מזאת, ישנם המוצאים באיסוף "פיסות" האישיות האלה, תחביב מענג וחלקם רואה בו אמצעי לרווח כלכלי ניכר.  אוספי חתימות אלה עוסקים בפילוגרפיה.

beatles_autograph

חתימות חברי להקת הביטלס

הפילוגרפיה – תחום איסוף החתימות הוא תחום מרתק. ישנן כמה תיאוריות אשר עוסקות במקורות מנהג הזה זה. יש האומרים כי נוהג זה החל עוד בזמן הייוונים והרומאים, שהתייחסו ליצירות הכתובות בכתב ידם של המשוררים, הפילוסופים והדרמטורגים שלהם, כאל אוצרות והוצבו במקדשים. ויש שהגדילו לעשות ובנו אוספים פרטיים של כתבי יד, כאחד מביטויי סטאטוס של היוקרה והעושר. היום יש לך פיקאסו בסלון ביתך, לפני כמה אלפי שנה, היה לך כתב יד של אוריפידס…

הנוהג לאסוף חתימות בלבד, בנבדל מכתבי יד, מקורה, ככל הנראה במאה ה 16 בגרמניה. היה זה נוהג שפשט בקרב סטודנטים וכן אצל הנמנים עם המעמד החברתי הגבוה. הם אספו את החתימות של חבריהם ומכריהם המפורסמים, כסממן מעמדי גבוה, ונוהג זה התפשט על פני אירופה כולה. במהלך המאה ה 17, אנשים רבים אספו חתימות וראו בכך עיסוק בעל חשיבות היסטורית. הם אספו חתימותיהם של סופרים חשובים, משוררים, מדינאים ודמויות בעלות השפעה, ובמהלך הזמן תורגמה אותה חשיבות היסטורית לערך כלכלי.

בשנת 1830 היה שוק ציבורי לחתימות והן נמכרו בבתי ממכר ומכירות פומביות. הפופולאריות הגוברת של העיסוק בפילוגרפיה, ובסחר בחתימות חתימות עבר גם לארה"ב. במהלך המאה ה-19, קיבלו דמויות מפורסמות, כולל מועמדים לנשיאות, בקשות לקבל את חתימותיהם.  החנות הראשונה לסחר בחתימות נפתחה בניו-יורק וכיום הסחר נעשה בבתי מסחר המתמחים בכך, וגם באמצעות האינטרנט.

העוסקים בפילוגרפיה מתמחים באיסוף חתימותיהם של אושיות מתחומים שונים: יש כאלה המתמחים באוסף חתימות של פוליטיקאים, אנשי צבא, ספורט, כוכבי פופ וקולנוע, מנהיגים חברתיים ודתיים, מדענים , אסטרונאוטים ועוד. קיימות חתימות אשר ערכן לא יסולא בפז, הן בשל החשיבות ההיסטורית של החותם והן בשל נדירותן של החתימות. החתימה של שקספיר היא אחת מהן. קיימות 6 חתימות מקוריות שלו, והן  מאוכסנות ומאובטחות במוזיאונים או במוסדות אחרים, והן מוערכות ב 3 מליון לירות שטרלינג כל אחת!

Shakespeare

חתימת ויליאם שייקספיר

המסמך החתום היקר ביותר שנמכר בארה"ב בשנת 2009 היה מכתב של ג'ורג וושינגטון לאחיינו, שנמכר בסכום של 1.9 ליש"ט.

George_Washington_handwriting

כתב יד וחתימת ג'ורג וושינגטון

חתימות פופולאריות נוספות שערכן רב, הן חתימות של מפורסמים בעיקר אם נפטרו בגיל צעיר, כגון חתימות של מרלין מונרו, ג'ון לנון, הנסיכה דיאנה ואלביס פרסלי.

היקף הסחר בשוק העולמי של החתימות נע כיום סביב ארבעה ביליוני דולרים מדי שנה!

כמו בכל תחום בו מעורבים כספים רבים וטמונה הזדמנות להתעשרות מהירה, אנו מרבים להיתקל בזיופי חתימות של דמויות מפורסמות. במקביל, קיימות מספר חברות אשר מתמחות באימות חתימות של מפורסמים, שכן, להערכת מומחים היקף הסכומים שאנשים משלמים על זיופים של חתימות מפורסמים, בעיקר בעידן המכירות באמצעות האינטרנט, נעים סביב סכומים של מיליוני דולרים רבים.

ומכיוון שרווח גדול יותר ניתן לגרוף באמצעות זיוף מסמכים בעלי ערך היסטורי, קיימים זייפנים המתמחים בתחום זה. זייפנים אלו מתמחים בשיטות שונות ל"יישון" נייר, ודיו, ובזיופי סגנונות כתבי יד שהיו מקובלים בעת עריכת המסמכים המקוריים. ובעקבותיהם  פועלים מומחים אשר התמחו בבחינת מסמכים עתיקים המצוידים אף הם בידע ובמיכשור הנחוץ לבדיקת מרכיבי הנייר  והדיו וכן  מגלים בקיאות וגם הם, כמו הזייפנים, בקליגרפיה שהייתה נהוגה באותה עת.

על העיוורון והכתיבה

גם בימים בהם המחשב משמש ככלי הכתיבה העיקרי שלנו, עדיין לא מוותרים על לימוד כתיבה ביד.  תהליך זה  הוא חשוב, לא  רק בשל הצורך ללמוד את אחת הדרכים החשובות לתקשורת בין אנשים, אלא  גם לפיתוח חלקי המוח הקשורים למוטוריקה עדינה, והן למרכזים הקשורים בחשיבה מילולית.

כתב יד, הוא בין השאר, פרי קואורדינציה עדינה שבין יד לעין. אנחנו עוקבים בעין אחר תנועת היד, ומנווטים אותה על פני הדף, באופן אוטומטי.

אך מה עושה  אדם שהוא כבד ראייה או עיוור, כשעליו  לכתוב או לחתום  על מסמך את חתימתו? ומה אמור להביא בחשבון גרפולוג משפטי בבואו לבחון חתימה או כתב יד של אדם בעל לקות ראייה משמעותית?

מעבר לעובדה שהוא חייב לסמוך במאת האחוזים על מי שמניח לפניו את המסמך עליו הוא אמור לחתום, ולהיות בטוח שהוא חותם על מה שאומרים לו שהוא חותם, שזו בעיה בפני עצמה… יש לכבדי ראייה ולעוורים שיטות שונות למקם את העט במקום הנכון. אחת מהדרכים הוא שמוש ב"שבלונה" אשר מניחים אותה על הנייר, והכותב מוגבל לשטח המוקצה לכתיבה, וכך לא "מתפזר" וקיימת מידה של שליטה על הכיווניות (מהלך השורה, למשל) ותהליך הכתיבה נעשה בצורה בטוחה  יותר.

עיוורת כותבת

סרגל המאפשר לקשת ראייה לכתוב בכתב יד רגיל

 אחד המאפיינים העיקריים של כתב היד או חתימותיהם של עיוורים, הוא  מיקום החתימה על הדף ובעיקר הולכת שורה לא עיקבית. ישנם כאלה המתקשים בעיצוב אותיות, ועל כן מעדיפים לחתום באמצעות טביעת אצבעותיהם. ישנם כאלה, העוקבים אחר חלקו התחתון של הכלי המנתב את כתיבתם. מתאימים, בעת כתיבתם, וכך, למשל, ימצא הגרפולוג המומחה שכל כתב היד, כולל האזורים העיליים והתחתיים של האותיות מוגבלים בגובהם, כמעט בצורה אחידה.

כתב יד של עיוור

כיום קיימים מכשירים אשר מקלים מאוד על הסובלים מקשיי ראייה, אשר מאפשרים להם לקרוא, לכתוב ולחתום על מסמכים, תוך כדי מעקב על האופן בו הם כותבים וחותמים בעת הכתיבה.מאחד מהמכשירים האלה תוכלו להתרשם כאן. הוא מאפשר קריאה, צילום, כתיבה והגדלות הנחוצות לסובל מלקות ראייה, להתמודד ביום יום עם חומר כתוב לסוגיו. עוד אמצעים ועזרים לסובלים מליקויי ראיה תוכלו למצוא באתר. http://support.perkins.org

SenseView Duo

להלן נמצא דוגמאות  חתימות של זמרים מפורסמים ונבחין בהבדלים באופן חתימתם:

בוצ'לי

                       אנדריאה בוצ'לי – זמר אופרה איטלקי

כאן נוכל להבחין שהכותב מתקשה לשמור על צורות ברורות, מהלך המילה לא עקבי או יציב.

חתימה של ריי צ'ארלס

                          חתימתו של ריי צ'ארלס – יוצר וזמר אמריקאי

חתימתו של ריי צ'ארלס מראה על מידה רבה של שליטה על תהליך הכתיבה, יחסית לאדם עיוור. גודל הכתב והתנועה החופשית מעידים על אדם הבטוח בעצמו, גם אם הוא מוגבל בראייתו.

סטיבי וונדר

טביעת אצבעותיו של סטיבי וונדר

 

הזהות העצמית כקליידוסקופ – דבורה הראל גרפולוגית

 הזהות העצמית כקליידוסקופ- תקציר הרצאה שנתנה במסגרת יום עיון בנושא "זהות והזדהות" במסגרת האגודה השיראלית לגרפולוגיה מדעית

כשאלוהים ברא את העולם מן התוהו ובוהו. הוא הפריד, תחילה, בין המים שממעל למים שמתחת. למים העליונים קרא "שמים" ולמים התחתונים "ים". וכך הלאה, ברא את היבשה, את השמש, הירח, הצמחיה, בעלי החיים למיניהם ואת האדם. כלומר, מההפרדה ונתינת שם לכל דבר, התהווה העולם.

כך גם נבנית זהותנו העצמית.

לפני שלמדנו להגיב לשמינו, ולימדו אותנו לקרוא לדברים בשם, הזהות שלנו הייתה במצב המעורפל של מה שכינה  האנתרופולוג לוסיין לוי – ברוהל, ויונג אימץ אותו "  participation mystic" " – תחושת אחדות מיסטית עם העולם. ומה שכינו פסיכולוגים התפתחותיים אחרים, מצב של תחושת האחדות, וחוסר הנפרדות בין התינוק לבין השד ממנו ינק – מאמו – ומהעולם.

כדי להבליח ממצב זה של "תוהו", הסביבה מסייעת לנו לתת שם לדברים. אם אין לנו שם לדברים, אין לנו אפשרות לחשוב, לזהות, ולדבר על ישויות, או על רגשותינו. אני משערת שזו אחת הסיבות שאיננו זוכרים את ילדותנו המוקדמת. לא היה לנו עולם מושגים – שמי, כדי ל"קודד" אותם. כעוללים אנחנו לא מסוגלים לזהות בשם את החוויות שאנו חווים ואת הדברים שאנו רואים ושומעים. ו"כל", מה שנשאר  לנו הן חוויות גולמיות, חושיות – לא מוגדרות – המוכלות באמיגדלה שלנו.

במילה "זהות עצמית" מתגלה סוג של אוקסימורון. זהות, משמעה "דומה ל"… "זהה ל"… "שייך למשפחה מסוימת" לעומתה המילה "עצמית" משמעותה "אני" "שלי" "ייחודי כשלעצמי". ואכן, תהליך גיבוש הזהות העצמית כרוך בדיאלוג בין החברה שמגדירה אותנו ואת המצופה מאיתנו, לבין ההיבטים הייחודיים שבנו ההתנסויות שלנו במהלך חיינו.

תהליך זה מתגלם בצורה נפלאה בשירה של זלדה, "לכל איש יש שם".

לכל איש יש שם

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם   שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָ תוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל   אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

 משמע, לכל אחד מאיתנו קיימים כמה היבטים של זהות עצמית.

היום אני אמורה להרצות פה על זהות ו"הזהירו" אותי שאני אמורה להביא הרצאה עם כתבי יד. טוב, זה נכון, גרפולוגית צריכה להתנהג כגרפולוגית בכנס של גרפולוגים. לדבר על זהות, או זהויות, ולהראות כיצד מה שאני חושבת, בא לידי ביטוי בכתבי יד. חלקי הזהויות  האחרים  שלי לא ממש רלוונטיים לכנס הנוכחי. נכון??

אני אומרת לא! זה לא נכון!

אני עומדת כאן היום, להרצות על זהות, אבל אני עושה זאת באמצעות ביטוי סך כל הזהויות שלי, אבל במינונים אחרים ובצורות ביטוי שונות מאלה שבאות לידי ביטוי כשאני נמצאת בחיק משפחתי.  אני יכולה להשתמש בזהות ה"תפקידית" הגרפולוגית,  אבל בה בעת, לנכס אותה לעצמי ולעשות אותה על פי סגנוני האישי, תוך הקשבה להעדפותי האישיות. במקרה שלי, אני מסכימה עם תפיסת העולם של הפסיכולוגיה האנליטית, ומביאה איתי את ניסיוני בהתאם להיסטוריה האישית שלי, ולתפיסותיי את עצמי ואת העולם. והן משתנות כל הזמן.

ודוגמא לשינויים שנראים לכאורה פעוטים, אך הם שינו חלק מתפיסת העצמי שלי באופן ניכר. יש כאלה שאומרים, "הטבע, הוא דבר נפלא" כאילו הם לא שייכים אליו. אדם לחוד וטבע לחוד. כתל אביבית מושבעת, ושונאת טיולים שנתיים, גם אני חשבתי כך. היום אני מרגישה כחלק מהטבע, אני לא מפרידה ביני לבינו. אני בעל חיים, כמו כל דוכיפת מצוייצת, כלב לברדור, ואפילו כמו נשרה ולוייתנית… ולמרות שאני, כבנאדם, נחשבת ליונק שבורך בניאוקורטקס מפותח להפליא, אם תשאלו אותי, אני לא בטוחה בכלל, שזה ממש יתרון. ומה גרם לשינוי הזה? תערוכת עולמות הגוף! "סתם תערוכה".

שקופית4

כך הגוף שלכם ושלי פועל, בנוי, גידים, שרירים, שלד, רק היו חסרים שם שכבות השומן והנשמה… ולמעשה, חשבתי, אין הבדל בין התערוכה הזו, לבין תצוגות של מוזיאון זואולוגי. התובנה הזו, שאני חלק מהטבע, גרמה לי להתייחס, לבעלי חיים בפליאה, בחמלה ובהתפעלות וכ"אחים" לחיים. לשמוח עם צמחים, ואפילו להיפעם מגלקסיות רחוקות.

גם אני חלק קטן מעולם מופלא שכזה!!

שקופית5

מה עושים עם כל המידע הזה  בעניין הזהות האישית מנקודת ראות יונגיאנית ומבחינה גרפולוגית?

מרטין בובר אמר שקיומו של האדם כבעל זהות נוצר ומתעצב תוך כדי חילופי דברים עם זולתו. השיח עם אחר הוא שבונה את האדם כאישיות. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר בבנית הזהות הוא לא רק הקיום הפיזי שלנו. התגבשות התודעה אודות "מי אני", כאינדיבידואל, נוצרת תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר. ה"אחר" יכול להיות שונה ממני, הוא יכול להיות דומה לי, כל עוד הדיאלוג מתקיים, מתעצבים חלקים שונים בזהותי כאדם.

גם לקאן דיבר על תהליך ה"מראה", כפי שהפרט משתקף בעיני האחרים, כתהליך לו זקוק האדם כחלק מהתפתחותו, מהיותו עולל ועד גיל זקנה. כמעט כל יכולת שלנו, כרוכה בלמידה, ולמידה פרושה אינטראקציה עם הסביבה. תינוק לא נולד עם ידיעת שפה, שלא לדבר על הכתיבה. הוא נולד ומפתח יכולות אשר יסייעו לו ללמוד שפה ולכתוב. איך ידבר, איך יכתוב ומה יכתוב, זה כבר תלוי בו.

 כלומר בניית הזהות נעה על הרצף שבין האינדיבידואלי לבין החלק החברתי. במהותה היא נבנית באמצעות תהליכים המתרחשים בכמה כיוונים העשויים להיות מנוגדים לזה לזה. מצד אחד, אדם מאמץ לעצמו זהות הקשורה לקבוצה אליה הוא שייך. הוא זקוק לה כדי לעצב את זהותו. לכן, הוא עשוי להזדהות עם הוריו, אחיו, משפחתו המורחבת והחברה בקרבה הוא חי. יתכן שלא יהיה לו קשר אישי עימה אך הוא מזוהה כאחד ממנה – לדוגמא: להיות ישראלי. להיות איש צבא, להיות אדריכל. מאידך, הנפש מבקשת להיות ייחודית ומזוהה כמיוחדת ואין בלתה. ב"יונגיאנית" ' כפי שפורסם בספרי "נכתב בנפש" אנחנו מדברים על תהליך האינדיבידואציה. להיות "אתה עצמך", שאין שני לו אך בה בעת, חלק מהעולם, ומהאנושות, לדורותיה ועל המשותף בין התרבויות השונות.

אף שלפרט כמיהה להיות "הוא ולא אחר", התפיסה של "מי אני?" היא דינמית, משתנה, וחלים בה שינויים כתוצאה  מחוויות חיים משמעותיות: הגירה מארץ לארץ, למידת מקצוע, אלמנות, גירושים, שכול, יתמות, מחלות, התעשרות, סבתאות, כל אלה יוצרים ארגון מחדש של מחשבות, הרגלים,  וגישות. ואעיז לומר, שחלק מהחוויות הקשות של אובדן שתיארתי, עזרו לאדם להשתחרר מדפוסים שהפריעו לו להתפתחות. ומי שהתאלמן, לצד העצב וכאב הפרידה, הוא לאט לאט מרגיש משוחרר מהמחוייבות להשקיע בבן הזוג ולהשקיע יותר בהתפתחות העצמי שלו, מבלי להרגיש אשמה. אני מכירה לא איש אחד או שניים, ששכלו בנים, ודרך השכול הזה, מצאו נחמה בעשייה בעלת משמעות וערך עצום.

כי כזו היא הנפש הבריאה על פי יונג. היא בנויה באופן כזה, שהיא שואפת להתפתח, לגדול, לכלול בה היבטים חדשים שלא היו גלויים בפניה באופן מודע, עד יומינו האחרון. על אף העובדה שגורשנו מגן העדן, והחיים הם קשים ומכאיבים לעיתים עד אימה.

למרות זאת, ואף על פי כן, יונג טוען, האדם נדחף באופן טבעי לתהליך האינדיבידואציה – קרי, להיות בקשר עם המציאות באמצעות ה"אגו", לעורר את הארכיטיפים הרדומים בנפשו, את החלקים הגבריים והנשיים, את הזהות המינית שלו, את השתנות החווייתית שלו מהיותו "פיטר פן צעיר לנצח" ל"זקן החכם" (במקרה הטוב)  ולמלא את אותם ארכיטיפים בתכנים בהתאם להתנסויותיו, ולהפכם כחלק בלתי נפרד ממנו. התהליכים האלה דורשים דיאלוג מתמיד בין תפיסת האגו את המציאות, לבין ה"עצמי" המאחד את כל ההבטים המודעים והלא מודעים של הנפש.  לא פחות חשוב ומעצב הן החוויות הקשורות למפגש שלנו עם חלקים מתכני ה"צל". אותם חלקים מודחקים שלא הלמו את ה"מודלים" אותם חיקינו, שלא הלמו את דרישות החברה, שארבו שם בחשכת הלא מודע. חלקם הם כשרונות ואוצרות שלא ידענו שקיימים בנו, וחלקם אמיתות מביישות אודות עצמינו. את כולם אנחנו חייבים לקבל ולנכס אותם כחלק מעצמינו, אחרת לא תהיה בנו חמלה , הבנה או מחילה לחולשות אחרים. זוהי מלאכת יצירה עצמית עשירה ומעשירה, כרוכה במסע לא קל, אבל הוא "שווה את המאמץ".

חלק מאיתנו לא רוצה לעשות את המאמץ הזה. והאדם אומר לעצמו, "הכל בסדר כפי שהוא, ואין צורך לשנות או לגדול. למרות שדברים אינם הכי טובים שאפשר, והחיים לא ממש מספקים, כפי שרצינו שיהיו, עדיף שלא לעורר את ה"מתים" – ובאמת, החלקים האלה, שלא נוגעים בהם – הם מתים. חלק מאיתנו מת.

אחת מהדרכים המוכרות והנפוצות ביותר לשמור על ה"מתים" היא באמצעות הסתתרות מאחרי "פרסונה"= שבמהותה היא תפקיד בעל התנהגויות חברתיות מוסכמות. הגדרת התפקיד יכולה להיות מתוחכמת, היא יכולה להיות פשטנית, אבל היא סרה טוטאלית למשמעת הקודים החברתיים. כל מה שלא מתאים לתבנית, מושלך ל"צל" מודחק, מושלך על אחרים. כך שוטר מתנהג לאשתו, לחבריו, לילדיו, כשוטר מכה, קפדן ומעניש, עד שאחד מילדיו רוצח אותו… אדם כותב בכתב דפוס , הכתב שלו נראה מסודר, כחיילים, הכל נשלט, הכל צפוי… כמעט… עד שהוא מתגלה כרוצח סדרתי.

שקופית9

אמנם לא כל כתב פרסונה מכסה על אישיות אלימה, אבל כל כתב פרסונה, או כזה המתקרב להיות כזה, תמיד מזכיר לי תפאורה של מערבון מתחילת שנות השישים. רואים רק את חזיתות הבניינים, כל השאר, מאחור, ריק לגמרי. כלומר, האדם אינו מודע לחלקים אחרים בנפשו, הם לכאורה, לא קיימים, עד שהם פורצים בצורה מפתיעה.

במקרה של הזדהות יתרה עם התפקיד, (עם הפרסונה) הזהות העצמית היא חד מימדית. כפי שבאישיות אין גמישות ואין השתנות ודינמיות, כך גם נראה זאת בכתב היד.. הכל קפוא. הכתב יכול להיות קרוב לתקן מבחינה צורנית, למרות שמדובר באדם מבוגר, הוא יכול להות מקושט, לעיתים עד כדי גיחוך. כל הסגנונות השונים האלה  מעידים על סגנונה של "הפרסונה" אך לא על המהות הפנימית הייחודית של הפרט. שכן זו מוסתרת מעין הציבור, ולעיתם קרובות אף מהפרט עצמו.

שקופית10 שקופית11

כפי שניתן להבחין, הכתבים נראים שונים זה מזה, שכן כל אחד מהכותבים בחר ב"מסיכה" המתאימה לו. אך המשותף לכולם הוא החנקת התנועה על ידי התמקדות יתר על צורת הכתב.

אופציה הפוכה לזו, של דבקות בפרסונה: קרי דבקות בהגדרת תפקיד וצפיית החברה להתנהלות על פי התפקיד הזה, יכולה להתרחש ברצף בין שני מצבים: בין "דחיית פרסונה" בשל העדפת האינדיבידואליזם על פני מוסכמות חברתיות, לבין חוסר יכולת נפשית לקיים אורחות חיים המקובלים בחברה, בשל חולשת האגו.

 במצב הראשון, אדם יודע מה מצופה ממנו, אבל הוא מסרב לציית להגדרת התפקיד שלו.  חשוב  לו יותר לפתח את ההיבטים האידניבידואליים שלו, הוא מוכן להילחם על שלו עד חורמה, ובלבד שיחיה את מה שהוא חווה כ"אמת של עצמו". מצב זה, של דחיית פרסונה אומר : "הזהות שלי, אינה תלויה בדיאלוג שלי עם הסביבה, לגבי מה מצופה ממני. אם כבר, אני אכתיב לה, ולא היא לי"… יש בעמדה הזו סכנה די גדולה..כל עוד היא עמדה אוטנטית, היא מסייעת לאדם לבטא את עצמו וייחודו, הוא פעיל, מונע  מתוך תחושה של ייעוד וחופש מכבלים להם הוא אינו מסכים.  הוא עלול לפגוע בקרובים לו, הוא עלול לנהוג בצורה אגרסיבית, ולא מתחשבת.

שקופית12

לא זו בלבד שהכתב אישי ולא קריא, תמונת הארגון אינה מתחשבת במקובל, אלא באופן בו רוצה פיקסו למלא את הנייר. תנועת הכתב סוערת, פורצת את גבולות הנייר, זוויות קשות, אימפולסיביות, כל אלה אומרים "אני מי שאני, עושה רק מה ואיך שאני רוצה" ומגיע לי!

אבל יתכן שהגישה הזו, של "צפצוף על כולם" ו"כולם קטנים עלי" היא גם סוג של "פרסונה", כלומר, הצגה עצמית שקרית, אשר נועדה להסתיר קשיים רגשיים ופגיעות נרציסטיות. מקרה כזו מוכר לנו מהתנהגותו ומגורלו של דודו טופז ז"ל, שחשב שהוא הכי מוכשר והכי מגיע לו, וכל מי שעומד בדרכו, חייב לשלם על כך. כך, אישיות נרציסטית פגועה, שקיים פער עצום בין האדרה עצמית של האישיות כלפי חוץ, וחוויות, לעתים לא מודעות, של אפסות, חוסר בטחון וצורך מתמיד באהבה ובחיזוקים, הזהות העצמית  הופכת בקלות  ל"היבריס" שאחת דינה – נפילה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

כאמור, דחיית הפרסונה יכולה להתרחש גם כתוצאה מחוסר כוח של האגו לעמוד בדרישות המציאות. אדם שאמור לפרנס את עצמו, אמור לצאת מהמיטה, לעבוד, לעשות את המצופה ממנו. מי שאינו מסוגל לעשות זאת, יכול להיות מדוכא מאוד, סואיסידאלי, הוא מי שסובל מהפרעת אישיות, שאינה מאפשרת לו מגע וקשר אמיתי עם המציאות ודרישותיה. האגו אינו יכול לתפעל את הפונקציות השכליות באופן ממוקד, להתחבר לרצון, למשמעת עצמית, להתמדה, ולכלים שמסייעים לאדם לתפקד באופן פעיל ויעיל בחברה.

שקופית13

אדווארד מונק, הצייר הנורבגי המפורסם, היה מוקף במחלות ובמקרי מוות רבים במשפחתו. גם הוא סבל ממצוקות רגשיות רבות, אשר באו לידי ביטוי באמנות שלו. אולם היה שלב, בו לא היה יכול היה לשאת את סבלו ולתפקד בצורה סבירה, ולכן אישפז את עצמו. בכתב היד נראה חורים בעריכה, חוטיות ה"ממוססת" את האזור האמצעי עד כדי אפסות. וכך הכתב נראה כחוטים משוכים, משתרכים ללא כל אנרגיות לרוחב הדף.

דוגמא לכתב פרסונה, כתב "מאופר" צורני ומקושט, של מרלין מונרו, אשר בעקבות סבלה וחוויות הפערים בין הדימוי החיצוני שלה (כפרסונה סקסית, מפתה, בלונדינית ולא במיוחד חכמה) לבין חוויתה את עצמה כאישה – ילדה, שנזנחה אין ספור פעמים, שהיתה זקוקה בצורה נואשת למישהו שיטפל בה, שיעודד, יקשיב, לילדה שבה. הפער הזדה, בין הפרסונה לבין המהות הפנימית, גרם לתחושות של ריקנות, אותה נאלצה מרלין מונרו למלא בסמים, באלכוהול ובאמצעים שונים שיטשטשו את כאביה. עד שתהמוטטה וקרסה "הפרסונה", והיא נותרה שבר כלי.

שקופית14

ולמה אנחנו מתכוונים בקביעתנו שהפרסונה האינטגרטיבית לאישיות?  אנחנו למעשה אומרים שבאדם פעילות כמה פרסונות = תפקידים, המתכתבות עם הסביבה באופן הרמוני, ומתקיימות בתוך הנפש כצירוף של חלקי הקליידוסקופ.

נביא לדוגמא את כתב ידו של קרל גוסטב יונג, וההשתנות שעבר על פני כמה עשרות שנים. בחלק מהכתבים השינויים בולטים יותר, בחלקם פחות, אך נבחין בכתב טבעי, קולח, בעל קריאות בינונית (לעיתים קשה). כל אלה מעידים על זהות עצמית דינמית, גמישה ומשתנה, לאורך השנים.

שקופית8

פרסונה אינטגרטיבית נוכל למצוא גם בכתב העברי כאן. הצורות אישיות, הכתב בעל תנועה ספונטנית וטבעית, תמונת הארגון טובה. כל אלה מעידים על אדם החי את עצמו בצורה אותנטית וטבעית.

שקופית15

ואם נמשיך עם דימוי הנפש הבריאה לקלידוסקופ: הגליל מייצג את האגו – הוא האמצעי לשיח המתנהל עם השינויים שחלים במציאות חיינו. מדי פעם, מסתובב הגליל, אנחנו מסיימים צבא, סיימנו לימודים, נישאנו, ילדנו, למדנו מקצוע, התייתמנו, הפכנו לסבאים, אנחנו כבר לא זריזים כפי שהיינו, וכך,  בכל מעבר כזה, בו מסתובב הגליל, חתיכות הזכוכית בקליידוסקופ, משנות את מיקומן, מתקבלת תמונה שונה, ועימה משתנה אופן ההסתכלות שלנו על העולם.

הגליל תמיד אותו גליל, וחתיכות הזכוכית הן אותן חתיכות…וכל המנגנון הזה פועל על פי חוקים פיסיקליים, ויצירת תבניות  שאפשר להקביל אותם לתפקידו של ה"עצמי", הפועל על פי חוקיות המאחדת בין תפקוד הגליל, ופיסות הזכוכית המוכלות בו.

במצב של דבקות בפרסונה,  צינור הקלידוסקופ קבוע, הזכוכיות דבוקות לדפוס מסוים ותו לא??  אין קסם בקלידוסקופ כזה.

הקלידוסקופ הוא מכשיר נפלא ומרהיב בעיני. התמונות המתגלות מבעד לעינית של גליל הכולל מראות וחלקי זכוכית או פלסטיק צבעוניים, מרהיבות ומפתיעות. כך גם נפש האדם, היא קסומה, מפתיעה, בנויה מאורות ומצללים, צומחת לעיתים דרך כאב, לעיתים דרך שמחה, אבל לעולם משתנה…

והנה לכם קישור מעניין להרכבת קליידוסקופ אישי תחת הכתובת:

https://www.youtube.com/watch?v=zCFdLrXI3yM

מאחלת לכם צפייה נעימה!