"על החיים ועל המוות"!

                                                   formula_big7

השבוע, ראיתי בטמבלויזיה פיסת כתבה, בה מודיעים על תצוגת מכוניות מירוץ מסוג פורמולה 1 בירושלים. מה לי ולזה??  עולם המירוצים למינהם רחוק ממני, ואפילו נתפס בעיני  כהימור מיותר על החיים.  אמנם ניתן לראות בעיסוק הזה כסוג של סובלימציה, לעידון דחפי תוקפנות ומשיכה להתגרות במוות, שהיא חשובה כשלעצמה. אבל  בה בעת, ההשקעות האסטרונומיות הכרוכות בו, והסיכונים מסמרי השיער, נתפסות בעיני  כלוקסוס דקדנטי… מלחמת גלדיראטורים מודרנית. ובכל זאת, מה סיקרן אותי להתייחס לנושא הזה??

אשתף אתכם באופן התגלגלות המחשבות שלי, בעקבות הידיעה השולית הזו. ראשית, חשבתי לעצמי, להציג את המכוניות האלה, ללא קיום מירוץ ממשי, ועוד למי שמת שיהיו מירוצים בארץ, זה כמו להביא ילדים לגלידריה משובחת, ולהראות להם איך אחרים אוכלים גלידה..:-( …    לאחר מכן, חשבתי, ובכל זאת,  בוודאי שיהיו כאלה שישמחו לראות, ואולי לגעת, במה שהם רואים רק באמצעות מסכי הטלויזיה או הקולנוע. יש בזה ריגוש. אני בטוחה.

ואחר כך, חשבתי לעצמי, מעניין איזה מאפייני אישיות יש לנהגי המירוצים??… ואיך נראה את מאפייני האישיות האלה בכתב ידם ובחתימותיהם.?  ומכאן התגלגלו הדברים לחיפושיי בגוגל וקריאת כמה מאמרים קטנים בנושא של מאפייני האישיות  של "מחפשי הסיכונים", ומצאתי חתימות של נהגי מכוניות מירוץ. ושל עוד כמה וכמה אישים  לוקחי סיכונים מסקרנים.

חתימות של נהגי מירוץ בתחילת המאה ה 20

חתימות של נהגי מירוץ מתחילת המאה העשרים

בקיצור, זה לא היה מירוץ, אמנם, אבל בהחלט מסעון מעניין : וכך, קירבתי אלי , השבלולה המצויה, את נושא  מאפייני האישיות של נהגי מכוניות המרוץ , כמייצגים , לפחות את  חלקם, של לוקחי הסיכונים, וניסתי להבין אותם בכלים שלי.

על פי פרויד, התנהגות מחפשת סיכונים, מונעת מתוך קיומם של אינסטינקטים הקשורים  במוות, הפועלים בצד קיומם של ביטויי אינסטינקט החיים המקננים בכל אחד מאיתנו. לדעת פסיכולוגים מודרניים יותר, התנהגות הכרוכה בלקיחת סיכוני חיים, גורמים לעוסקים בה,  דווקא לחוש "חיים יותר".  וכך, נראה  לי , שמדובר, בנקודת המפגש -בנקודת ההשקה, – בין שני הדחפים ה מנוגדים.  לוקח הסיכונים מרגיש "חי" יותר, במיוחד כשהוא מרגיש שנמלט,  באמצעות יכולותיו יוצאות הדופן, מציפורניו של המוות.

למרות שנהגי המירוץ נמנים, בהחלט, עם קבוצה זו של מחפשי סיכונים,  באותה משפחה נמצא גם את מטפסי ההרים,  את אלה העוסקים בצניחה חופשית,  אסטרונאוטים, מגלי יבשות,  ואפילו מהמרים, שודדי בנקים,  ועוד. בקיצור:  התנהגות המוגדרת כלוקחת סיכונים, היא כזו המתאפיינת ב"הליכה עד הקצה".

ambition

סימלה האולטימטיבי של השאפתנות – כיבוש פסגה

לדעת חוקרים שונים, הפעילות המכוונת ופתוחה ללקיחת סיכונים, אחראית גם לפריצות דרך משמעותיות בקידום האנושות: החל  ממציאת מאכלים חדשים על ידי האדם הקדמון באמצעות טעימת עשבים או פרות וירקות חדשים, מבלי לדעת אם הם רעילים או לא, וכלה,  באסטרונאוטים ומדענים החוצים את מגבלות הידע הקיים, תוך לקיחת סיכונים אישיים מרחיקי לכת.

astronaout

אסטרונאוטים

חתימות האסטרונאוטים שנחתו הראשונים על הירח

ובכל זאת, אמרתי לעצמי, מה משותף ללקיחת הסיכונים של פורצי דרך התורמים לקידום האנושות לאלה שלוקחים סיכונים, כגון מהמרים, שודדי בנקים,  שאינם מועילים לאנושות??  כששואלים את מחפשי הסיכונים מה הם חשים תוך כדי ולאחר פעילות כזו, הם משווים אותה להנאה מפעילות  אורגזמית מינית, ואפילו עולה עליה.  ואכן, העובדה שהתנהגות הכרוכה בלקיחת סיכונים משותפת לכל התרבויות, בצורה כזו או אחרת, מצביעה על כך שיש לה, ככל הנראה בסיס פיזיולוגי, המוטמע במערכת המוחית שלנו. ובצורה יותר ממוקדת, מדובר בפעילותם של שחרור  מוגבר של אדרנלין ואנדורפינים,  המשתחררים לדם במצב  של סכנה ויציאה ממנה – עוררות גירוי חזק ורגיעתו. בעוד שהאדרנלין מפעיל את התגובות המוכרות של "ברח או הילחם", האנדורפינים מאזנים את השפעת הרגעים המפחידים הללו, ומאפשרים לנו להיות ממוקדים בניסיון  להתמודד עם מצב הסכנה ולהירגע.

במונחים של תכונות אישיות, על פי מחקרים ושאלונים שנערכו, נמצא שלוקחי הסיכונים נוטים להיות חמי מזג, סקרנים, אקסטרווגנטיים , אינדיבידואליסטיים, תחרותיים וריגושיים מאוד. אך מה שמאפיין את לוקחי הסיכונים היא התחושה, שהם לא רק מתחרים עם אחרים העוסקים באותו תחום, הם מתחרים  ונדחפים לנצח את המוות.  כך, לדוגמא, טייסי קרב נועזים, כמו גם נהגי מירוצים, רוצים לנצח את מתחריהם או אויביהם. לשם כך הם לומדים ומתחנכים  בקפידה לשלוט על  כל מרכיבי הפעילות שלהם.  ברכישת המיומנויות שלהם, הם עוסקים בבדיקה חוזרת ונשנית, של תקינות כליהם ואמצעי בטיחות. הם מקפידים להביא בחשבון  את כל גורמי הסיכון  שהם מעלים על דעתם.  כלומר, הם מאותגרים ומוכשרים להתגבר על המוות  האורב  בפינה או  להימנע מכישלון משפיל מאוד.  כלומר, לא מדובר רק במשיכה לסיכונים, אלא, בעיקר, במשיכה אומניפוטנטית, לשליטה. משיכה זו באה לידי ביטוי לא רק בעת התמודדותם מול מצבי הסכנה, אלא בכל תחומי החיים שלהם.

במילים אחרות לצד המזג הסוער, התחרותי וההרפתקני שלהם, לוקחי הסיכונים הם "פריקים של שליטה", והם לא משאירים דבר ליד המקרה.

img356

                                      חתימות נהגי מירוצים שניתנו בארוע צדקה

ומהם המאפיינים  העיקריים בחתימותיהם ובכתב ידם? ראשית, נראה אותיות  ראשונות גדולות  מאוד של החתימות, ושליטת מרכיב האורך בכתב,  כפי שמעידים הפרשי האורך  הגדולים מאוד. אלה מעידים על האקסרווגנטיות והאינדיבידואליזם המודגש. לחץ הכתב בינוני לכל הפחות, ומרכיב התנועה יהיה מאופיין על ידי שילוב של תנועות צנטריפוגליות נמרצות ואפילו סוערות, עם מרכיבי כתב המעידים על שליטה עצמית גבוהה כגון: רווח קטן בין אותיות, זווית כתיבה ישרה או שמאלית, מתח קו גבוה ושולי קו חדים. כל אלה מעידים על שאפתנות בלתי נלאית, תחרותיות, צורך בכיבוש, בשליטה, ובצורך לרסן את "החיה" שבפנים. ap_signature_resized race driver

                                               חתימה של נהג מירוצים 

רוב מרכיבי הכתב ושל האישיות מחפשת הסיכונים מאפיינים התנהגויות גבריות "פאליות". ואכן, נמצא במחקרים שרוב מחפשי הסיכונים הם גברים. אך, כמובן שהיו ויש בקירבם גם נשים. כגון: חלוצת התעופה, אמיליה ארהרט שאת כתב ידה וחתימתה תראו כאן. מבוקרת, מחושבת, בעלת שליטה עצמית וכוח רצון, עם זאת, מרכיבי האקסטרווגנטיות והמוחצנות הסוערת לא באו לידי ביטוי בכתב היד שלה.

amelia-earhart-framed-photograph-biography-3344377

כך, החל מסעי מכתבה שולית, למראה מכונית אדומה מעוצבת ועתירת כוח, דרך ניסיון להבין ולהכיר חלק מהעולם הפנימי של נהגי המירוצים. ובדרך, גיליתי, למשל, שבקרב מחפשי הסיכונים  נמצא גם כירורגים פורצי דרך,  ומדענים  ואמנים שלוקחים סיכון לאבד את המוניטין שלהם בהמצאת תיאוריות , וסגנונות יצירה חדשניים.

 

דגלי מירוץ

 

 

הביאו "פאפא" חדש לעולם!

לראשונה, מזה 600 שנה, מונה אפיפיור חדש לעולם הנוצרי בעוד שקודמו  עדיין חי.  הסיבות להתפטרותו של האפיפיור הקודם אינן ידועות. השמועות רוחשות, ומסתבר, מה שהיה ידוע זה מכבר, שמזימות ורחשים יצריים מככבים גם בקרב אלה הרמים ביותר בהיררכיה  הנוצרית, שיהפכו אחרי מותם לקדושים,  כמעט באופן  אוטומטי…

על רקע המציאות העולמית, בה הכסף הוא האלוהים החדש, הבחירה בנזיר ישועי – פרנסיסקני, היא מרעננת . הבחירה בנציג זרם קתולי שחרט על דגלו את העוני, הנדודים , החיבור לטבע ודבקות באורח חיים פשוט התקבל בברכה ובהקלה בקרב העולם הנוצרי. יש שאומרים שהבחירה של האפיפיור החדש, פרנציסקוס הראשון, היא בחירה שמרנית, ומבשרת רגרסיה ב"ערכי הקידמה ". אני לא מבינה בפוליטיקה כלל, ובפרט לא בכל הקשור לכנסייה , אבל, לטעמי, המסר שנבחר לאפיפיורות  חשמן שנסע בתפקידו הקודם בארגנטינה באוטובוס. אדם ומתואר כמי שחף מגינוני כוח וכבודה, ואהוב בזכות הקשר הבלתי אמצעי שלו עם עדת המאמינים שלו. הוא המסר הכי מתאים לתקופתנו. וכדאי שגם אנחנו, בני דת אחרת ועם אחר, נלמד ממנה.

הקדוש שבחר להיקרא על שמו, פרנציסקוס מאסיזי, נזיר ממוצא איטלקי, בן למשפחת סוחרי בדים, שחי בסוף המאה ה 12 ותחילת ה 13. הוא היה ידוע לא רק כנזיר סגפן, צנוע ועני, אלא גם כמשורר, פילוסוף, והומניסט. איש שתואר כמי שמדבר עם  הטבע והציפורים …(עולה בי האסוציאציה עם גודל חכמתו  וגדולתו של המלך שלמה, שגם עליו אמרו שידע לדבר עם חיות, כפי שדיבר עם בני אדם. וכן, עולה במוחי ההקשר למנהג ההתבודדות בטבע  אותה מקיימים עד היום חסידי ברסלב,  שבמהותה מקיימת קשר בלתי אמצעי עם בורא עולם בטבע, במחיצת "שירת העשבים") .

הן ברמה הסימבולית והן ברמה הממשית, פרנסיסקוס היה איש שחי את עצמו  וטבעו , איש שחווה והרגיש מקושר לטבע, ולכל  היצורים שחיים על פני האדמה.  כך בפשטות. אלא שלהגיע לפשטות הזו, היה צריך ל"עשות עבודה" רוחנית עמוקה להתנקות מחבלי החומריות המפתים. פרנציסקוס , נזיר, הומניסט  ואיש רוח "ירוק" היינו קוראים לו בטרמינולוגיה המודרנית.

fransiscoציור מתחילת הרנסנס המתאר את פרנציסקוס הקדוש.

והנה  גם מצאתי בשיטוטי ברשת , המבורכת והמעשירה , את כתב ידו של פרנציסקוס הקדוש במכתב  ניחומים לחברו.

handwriting assissiכתב ידו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי

אני לא בקיאה בצורות הקליגרפיות של אותה עת, ובוודאי שלא אוכל לנתח את כתב היד הזה.
אך אתייחס למעט פרטים שצדו את עיני: מלוי הדף מקצה אחד לשני, כלומר, ניצול מקסימלי של שטח הכתיבה ,המייצג את ניצול  מירבי וחסכני  מופלג של המשאבים החומריים שעומדים לרשות הכותב. השמירה על מרווחים ברורים בין השורות, מעידה על שמירה על בהירות החשיבה, והישיבה ה"כבדה" של האותיות על בסיס השורה והקווים העבים, (שבוודאי מושפעים מכלי הכתיבה) עשויים להעיד על כך, שפרנציסקוס נמנה עם טיפוס החישה המופנם. טיפוס עליו אמר יונג, שחי את החיים ברגישות  חושית של "פילם"  רגיש, וכל תופעה טבעית ומסטית,  חיצוינית או פנימית, נחווית על ידו בעוצמות גדולות.

וכך, אפילו שפרנציסקוס הראשון הוא אינו ה"פאפא" שלי, אני מברכת אותנו, שה"פאפאס" וה"מאמאס" שלנו, שנבחרו לשרת  ולהנהיג אותנו בארבע השנים הקרובות, ילקטו, ולו במעט, מהרוח הצנועה, האנושית  והערכית של אותה דמות שחיה מלפני כ- 800 שנה…

הפער בין יצירה לאישיות

בהקשר, הפער בין יצירה לאישיות היוצרת, ניקח, לדוגמא, את הסופר הגאוני ש"י עגנון שאת כתב ידו אני מציגה כאן.

בהרצאה שנתתי על שי עגנון בפני קבוצת פסיכולוגים יונגיאניים. טענתי שעל פי כתב ידו, הוא לא רק חי בעולם משל עצמו עד כדי אוטיסטיות, הוא לא היה מסוגל לקח חלק פעיל בהיבט הפרקטי של חייו. יתרה מזאת, הוא היה רחוק מלהיות מסוגל להעניק משען רגשי לחיים עימו, (כתב יד זעיר, רווחים גדולים מאוד בין המילים האותיות, כתב לא קריא) הוא היה חסר כל הבנה לנפש האישה, והיה חירש לחלוטין לחלק הנשי שבאישיותו..(כתב חוטי, זוויתי, חסר רכות, קערות או צורות "מכילות" אחרות). והעובדה שאשתו ובתו היו צריכות לתרגם אותו לעולם, באופן ממשי! כי רק הן ידעו לקרוא אותו, הקנו להן, בוודאי , גאווה להיות כלולות בעולמו המיוחד והגאוני, מצד אחד, מצד שני הוטל עליהן נטל גדול מאוד, ואין ספק שמבחינה רגשית הוא לא הי מהאמפתיים הגדולים!

כמובן, ש"קפצו עלי" מכל עברים, איך אני מעיזה לומר כדבר הזה על הסופר העברי הגדול של המאה העשרים! ואני, כולה, רציתי להראות שגם הוא היה אנושי ורחוק מלהיות מושלם. ואין כמו פצעים וצלקות כדי להזין את נפש האמן לבטא את עצמה. וכשהצלקות חוברות לכישרון ענק, נוצרת יצירה אותנטית ומקורית. נתתי להם דוגמאות על דמויות הנשים בסיפוריו שהיו מוכות גורל (בדמי ימיה), מתעתעות (האדונית והרוכל) ופתייניות ומסתוריות (שירה)…דמויות נשיות "ציליות", או כאלה שלא זכו ממש לחיות. ועוד סיפרתי להם על דודי, ז"ל, שהיה מבאי ביתו, ונהג לספר שהוא, עגנון, היה פגיע ופריך ודרש במפגיע שינהגו בו גינוני כבוד.. (אזור עליון בכתב מזדקר לשמאל בשילוב רווח מופרז בין מילים).

בקיצור..סופר ענק, זוכה פרס נובל, היה בדלת אמותיו מופנם, חי בעולם משלו, התקשורת עם העולם "היומיומי" היתה לו למעמסה והוא היה מ'זה פולני !! 🙂 בוצ'אץ' זה בוצ'אץ' אין מה לדבר…

 
 post1