על סיפורי בדים ולוקשים

מעשה שהיה כך  ב ד י ו ק  היה.

יושבת בפניי גברת מרשימה ומהודרת, תואמת סקרלט ג'והנסון, בשנות הארבעים המוקדמות של חייה. בעוד היא מתיישבת מולי ומתבוננת סביב משרדי, היא אומרת לי שהיא מאוד מאמינה בגרפולוגיה ושפעם היא עוד תלמד אותה. הסכמתי אתה כמובן, אבל ציינתי שכרגע, בכל הנוגע לעניינה, הגרפולוגיה הרגילה אינה משרתת אותנו, אלא רק תחום זיהוי כתבי יד וזיופי מסמכים.

"טוב, תראי", היא אומרת לי ללא שהות, "אני אשת עסקים מנוסה, ראיתי וחתמתי על הרבה חוזים בחיים שלי, ואני אומרת לך, אף פעם לא הייתי חותמת על הסכם כזה!"

"הב…ז… רודף אותי כבר כמה שנים, כואב לו בעיניים שאני מצליחה והוא לא. אז הוא הולך, לוקח חוזה שחתמנו עליו לפני 6 שנים, מכניס עוד פיסקה שלא הייתה ולא נבראה, מוסיף לסכום שקבענו עוד שני אפסים וחושב שאני אשלם את זה. האפס הזייפן הזה!"

אני שואלת את הגברת אם  מצוי בידה המסמך שממנו נוצר לטענתה הזיוף.  "את יודעת כמה שנים עברו מאז? איפה אני ימצא אותו בין כל הניירות שלי?"  אני עונה שחשוב מאוד שתמצא אותו, כי ממנו נוכל להשוות הרבה פרמטרים. אם אמצא שהוכנסו שינויים במסמך, ניתן יהיה להמחיש אותם בחוות הדעת גם לעיני מי שאינו מומחה בתחום.

"מה יש פה להיכנס ליותר מדי פילוסופיות" אומרת הגברת בקוצר רוח, " את לא רואה שמדובר בזיוף ושהנייר הזה נראה חדש לגמרי"?!

"נכון" אני עונה לה, "את צודקת לגבי הנייר החדש, אבל תזכרי שלא מדובר במסמך המקורי. מדובר בצילום של המסמך שצורף לכתב התביעה".

הגברת לא מאבדת עשתונות, "תראי, החתימה יכול להיות אולי שהיא שלי, אבל הלא  שתינו רואות, בעין בלתי מזוינת, שפה ופה זה לא כתוב באותם פונטים וזה הרבה יותר כהה?

זה זיוף, אני אומרת לך!"

אני מתבוננת במסמך, מציינת לעצמי שהלא ברור שמדובר באותו פונט, "דויד", אבל ב"בולד", והתוספות, אותן היא טוענת שהוכנסו, נראות מיושרות ומרושתות היטב עם כל החומר המודפס…

בקיצור, בינינו, על פניו נראה היה לי שהמסמך דווקא אותנטי.

"נו, מה את אומרת, זה לא open & shut case ??" היא שואלת אותי.

אני עונה שאני לא נוהגת לבדוק מסמך על רגל אחת. תוך כדי שהיא מספרת על מערכת היחסים המפותלת שלה עם ה" מ—ק", אנחנו עוברות על המסמכים והחתימות שהביאה להשוואה, וקובעת אתה שאודיע לעורך הדין  שלה את תוצאות הבדיקה לכשתסתיים.

אחרי שאני סוגרת את הדלת, אני נכנסת למצב מחושב ואומרת לעצמי:

"תשמעי, תתאפקי, תיכנסי למוד אובייקטיבי לפני שאת חורצת מסקנה. תכניסי את המסמך לסורק, תתבונני בו תחת מיקרוסקופ, תבדקי את הפונטים, את עקבות הדיו, את סוג המדפסת, וכל מה שצריך, ורק אחרי שתבדקי טוב טוב, וכשתגיעי למסקנה בדוקה שאכן לא מדובר בזיוף, אז, ורק אז, אני מסכימה שתגידי לעצמך:

מה, היא באמת חשבה שאאמין לסיפורים שלה ???

ואני אומרת, לוקשים אוכלים, לא מספרים, לא ככה??

סיפורו של נס קטן

לפני כחמש עשרה שנה, התפוצצה מעבורת הצ'לנג'ר בכניסתה לאטמוספירה. המעבורת התרסקה ונשרפה, שבריה התפזרו על פני כמה אלפי קילומטרים, וכל האסטרונאוטים שהיו עליה נספו. אחד הנספים היה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, טייס בחיל האוויר, אשר דמותו החולמת והמגשימה, מהווה מקור להשראה עד עצם היום הזה.

לאחר מספר שבועות, בחיפושיו אחר שרידים נוספים מהמעבורת, גילה גשש אינדיאני דפי נייר עליהם היה כיתוב בשפה שלא הבין. הניירות השרופים והמהוהים עברו לנאס"א, ולתדהמתם גילו שמדובר בלא פחות מאשר דפים מתוך יומנו של אילן רמון.

מי היה מאמין שדווקא ניירות ישרדו את התבערה הגדולה!

באורח נס, שרדו 38 דפי יומנו של רמון את להט ההתפוצצות, הקור, והנפילה מגובה עשרות קילומטרים. הם שכבו במשך שבועות על הקרקע, חשופים לאור השמש ולמי הגשמים. כתב היד דהה ברובו, חלק מהדפים נשרף.

האם ניתן יהיה להציל את הניירות וללמוד מה כתב אילן רמון ברגעי השיא של חייו??

דפי היומן נשלחו ארצה, עברו לטיפול במעבדות הנייר של מוזיאון ישראל שעבדו בשיתוף פעולה עם מעבדת המסמכים של המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה. הודות לשיטות פורנזיות של קיבוע ושחזור מסמכים, כמו בסרטי מתח בלשיים, פענחו המומחים, מבעד לחריכות, לקרעים ולנזקי הרטיבות, את שנכתב בעט חלל מיוחדת.

דף מיומנו של אילן רמון

לצד תפילה מנוקדת של קידוש יום השישי, וגילוי מחשבותיו ותחושותיו של רמון, נחשפו המלים המרגשות שכתב ביום השישי לטיסתו:

"היום היה לי היום הראשון שהרגשתי שאני ממש חי בחלל. הפכתי לאיש שחי ועובד בחלל. כמו בסרטים"

למעשה… בכל זאת, נס גדול היה שם!